לוגו לעבור את הקו

כנס המליאה השמיני של הפורום הישראלי לגיוון בתעסוקה
צו ההרחבה. עכשיו מיישמים. עכשיו מגוונים
21.05.2015

לעבור את הקו – מורן סמואל, ספורטאית פראלימפית, בעלת תואר שני בהתפתחות הגיל הרך, שגרירת "אתנה"

לא נולדתי עם מגבלה גופנית, נהפוך הוא – מגיל צעיר הייתי טובה בספורט. בגיל 9 החבר הכי טוב שלי נרשם לחוג כדורסל במתנ"ס העירוני בכרמיאל; כשהגעתי להירשם מיד אחריו, אמרו לי שאין חוג לבנות. רציתי לשחק כדורסל, הייתי ילדה עקשנית עם אמא עקשנית, ולבסוף המזכירה במתנ"ס הסכימה לרשום אותי לחוג עם הבנים. באימון הראשון, אחרי 5 דקות קלטתי שאני גבוהה מכולם בראש, וראיתי שאני קורעת לכולם את הצורה… כך התחלתי את דרכי בספורט בענף הכדורסל.

למדתי שחייבים לעבוד קשה כדי להצליח כספורטאית, להתמודד עם ניצחונות ועם הפסדים – המון כלים שאני משתמשת בהם בחיים, גם בהתמודדות עם המגבלה הגופנית ועם כיסא הגלגלים.

בגיל 15 וחצי הייתי חלק מסגל נבחרת ישראל בכדורסל, ונבחרתי לייצג את המדינה. בגיל התיכון שיחקתי בליגת העל, הרווחתי כסף מכדורסל – זו הייתה פריבילגיה גדולה. אם הייתם פוגשים אותי בסוף התיכון הלב שלי היה כדור כדורסל; החלומות הכי גדולים שלי היו בתחום הזה. במקביל התחלתי לאמן בנים ובנות, ולהעביר הלאה את הערכים שגדלתי עליהם בספורט. התגייסתי לצבא לחיל האוויר כספורטאית מצטיינת, טסתי לחו"ל וחזרתי, עשיתי פסיכומטרי – אך הכדורסל היה במרכז של כל הדבר הזה, המון שעות שהקדשתי לכך.

בגיל 24, לפתע חיי משתנים ללא התרעה. באמצע הדרך לתואר הראשון בפיזיותרפיה, אחרי שנים של התנדבות בתחום; הייתי סטודנטית בחיפה בסטאז' בית חולים, ותוך כדי שיחקתי במכבי חיפה. והנה בוקר אחד התעוררתי, ופתאום הייתי משותקת לגמרי. ערב לפני היה לי אימון כדורסל רגיל. זה היה יום חמישי, רגע לפני נסיעה הביתה לסופ"ש בכרמיאל, התארגנתי והרגשתי כאב גב חד וחזק שאף פעם לא הרגשתי לפני כן – הבנתי שמשהו לא טוב קורה, היו לי קשיי נשימה עזים, לא נכנס לי אוויר. פתחתי את הדלת הקדמית של הבית, שכבתי במיטה והזמנתי אמבולנס. כשהפרמדיקים ביקשו ממני לעבור מהמיטה לאלונקה, לא הצלחתי לעמוד בכלל; הם מרימים אותי ומכניסים לאמבולנס, ואז אני קולטת שאני משותקת לגמרי – אני רואה את כפות הרגליים ולא מצליחה להזיז אותן.

הגעתי לרמב"ם, וב-MRI ראו שאין אספקת חמצן למערכת העצבים. הכניסו אותי לחדר ניתוח ל-7 שעות, פתחו חוליות בגב שלי וראו שנוצר לי מצב של שבץ בעקבות כלי דם שהתפוצץ. מסתדר שאף שהייתי בחורה צעירה ספורטאית, כלי דם בגוף שלי היה פצצה מתקתקת, וכשהוא התפוצץ הוא דימם לתוך תעלת חוט עמוד השדרה ונוצר לי נמק במערכת העצבים. במהלך הניתוח ניסו להציל כמה שיותר אזורים בגוף שלי, ולמחרת מצאתי את עצמי, ברגע אחד, מספורטאית שהגוף שלה זה הכלי שלה, שעשתה שלושה אימונים ביום, לבחורה שבקושי מצליחה להרים את הראש מהמיטה, לא מצליחה להסתובב, בלי שום יכולת עצמאית שהייתה לי אף יותר מלאנשים רגילים. כשהלכתי ללמוד רציתי לטפל באנשים כפיזיותרפיסטית, ולא דמיינתי שלפתע אהיה בצד השני.

בעודי שוכבת במיטה הרגשתי שעליי לקבל החלטה – מעבר לקולות של "למה דווקא אני", צצו הקולות של הספורטאית שדוחפת קדימה וחושבת חיובי. החלטתי שאני יוצאת למאבק הזה בהחלטה לנצח, כמו שעבדתי קשה כל חיי במגרש הכדורסל. כך תמיד אני מנסה לראות בפנים את הכוח שיש לכל אחד, ויוצאת למסע של נצחונות קטנים – כי הדרך לכל ניצחון גדול חייבת להיות רצופה בהרבה ניצחונות קטנים כשאי אפשר להסתכל רחוק קדימה. אבל אפשר לנצח את הרגע הזה; כל אחד חווה תקופות קשות בחיים, אתה הולך לישון ומקווה שהכול יעלם, לכל אחד כיסא הגלגלים המטאפורי שלו. אולם על האדם להחליט החלטה אמתית לא לוותר.

בתמונה שלמטה רואים אמבולנס, אדם על אלונקה שעובר תהליך שיקום ועובר לאצטדיון ורץ עם פרוטזה מיוחדת. התמונה הזו מציגה בעיניי את תהליך השיקום, ואם אפשר הייתי מותחת אותה עוד ועוד עד לרגע שבו האדם משאיר הכול מאחוריו ויוצא לדרך. הרגע שבו אדם מחליט לא לוותר הוא רגע של כוח שמביא אותך לניצחון הבא. לא משנה עם מה מתמודדים – משהו רפואי פתאומי או קשיי היום-יום. אפשר לקום ב-7 בבוקר ולהחליט שלא רוצים להתמודד עם שום דבר, ואפשר לשנות את ההחלטה הזו בכל רגע בכל יום. צריך לזכור שבכל שנייה של כל יום אפשר לשנות זאת.

04

אני רוצה לומר משהו על מחשבות שליליות – לפעמים יש לנו תחושה שמישהו ממלא בהן מזרק, משתיל לנו אותן בראש באמצע הלילה ואין אפשרות להיפטר מהן. אבל מי חושב את המחשבה השלילית? אנחנו! לכן אפשר לשנות אותן על-ידי מחשבות חיוביות. נכון שבתיאוריה הכול הרבה יותר פשוט, אך אלו כבר לא קלישאות כשמדובר בחיים שלכם. ההכרה בכך שאני חושב את המחשבה השלילית, היא חלק מהפיתרון להחליף אותה במחשבות חיוביות. לא רציתי להתעורר יום-יום בבית לוינשטיין, אך רציתי להשתקם ולעשות מה שאני יכולה כדי לנצח את הדבר הזה.

בועז, שנוכח כאן היום, הקדים אותי בבית לוינשטיין; פגשתי שם בחור מדהים שקיבל את פניי בציניות האופיינית לו. פגשתי אנשים שהיה להם קשה יותר, אך אני החלטתי יום-יום לא לוותר ולאסוף את הניצחונות הקטנים אחד אחד, לאסוף את המסוגלויות הקטנות האלה. מ-4 שעות שהייתי צריכה כדי להתארגן בבוקר, הצלחתי להגיע לשעה וחצי כיום כמו כל אישה ממוצעת… היו לי הרבה התמודדויות יום-יומיות עם מצבים לא מוכרים, ונדרשתי לגלות את הכוחות שלי במצבים הקשים. לרוב כשלא צריכים להתאמץ – לא נשאר שם הרבה; אולם קושי הוא הזדמנות ללמידה ולצמיחה ולגילוי הכוחות שלנו.

הרופאים לא התחייבו שאי פעם אעמוד על הרגליים, אך השתחררתי מבית לוינשטיין אחרי חצי מהזמן שחזו לי, תוך 3.5 חודשים, עם יכולת ללכת. זה היה לא פשוט מבחינתי להחליט לא להילחם על ההליכה, אלא להשתמש בכיסא גלגלים. החברה מסתכלת אחרת על אדם שהולך על שתי רגליים, גם אם הוא משתמש בקביים ובעזרים; כשאני בכיסא החברה רואה אותי באור אחר. אולם כשהבנתי שאני שווה אותו דבר גם בחצי מהגודל שלי, כשראיתי את המסוגלות ולא את המגבלה – זה היה הניצחון האמתי.

כשאני הולכת לקניות בסופר, יש שני סוגים של אנשים: ישנם אלו חסרי העכבות לחלוטין, שניגשים ואומרים לי "אוי מסכנה, מה קרה לך?" בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם הדבר הזה, עם המבע הזה של העצב והחמלה. לבסוף גיבשתי תשובה משלי: "מה זאת אומרת מה קרה? הכול בסדר, מה אתך…?". הסוג השני הוא הסוג המתחשב, העדין יותר; אנשים שניגשים ואומרים "אפשר לשאול אותך שאלה? תגידי – את ספורטאית?" אם הייתם רואים אותי בגופייה, אין ספק שזה נראה טוב – מסת שריר יפה. אבל שמו לב עד כמה אנחנו שופטים אנשים על פי החזות החיצונית, ישר עושים היסקים במחשבה, כולנו חוטאים בזה.

ברגע שיצאתי מבית החולים, לקחתי מונית ספיישל לאוניברסיטת חיפה וביקשתי לחזור ללימודים. אמרו לי לקחת את הזמן ולהשתקם, אך החלטתי שדווקא אחרי שחוויתי זאת על בשרי, אני חייבת לחזור ולעזור לאנשים אחרים. ואכן שנתיים וחצי אחרי שסיימתי את השיקום סיימתי גם את לימודי הפיזיותרפיה, והתמחיתי בעבודה עם ילדים.

אולם כשבאתי לביטוח לאומי כדי להשלים תואר ראשון בפיזיותרפיה, עובדות השיקום שאלו אותי "איך תהיי פיזיותרפיסטית – הרי את נכה?!" הייתי צריכה להילחם כדי שיתנו לי ללמוד מה שאני רוצה, ולא מה שהם חושבים שנכון לי. היו לי מאבקים בכל מקום – מאבק כדי שתהיה מעלית שתגיע עד הספריה, ועוד מאבקים שהיה שווה להיאבק. בשבילי לטפל בילדים זו זכות – לעזור להם ברמה הפיזית, ללמד אותם איך הם מתמודדים עם הגוף שלהם, עם המגבלה, ולשדר להורים שלהם שכיסא הגלגלים לא מגדיר אותי כאדם. כשמביטים במראה רואים את החוץ, אך זה לא מגדיר אותנו, מה שמגדיר אותנו אלו התכונות שלנו מבפנים. אומר לכם דבר דומה למה שאני אומרת בהרצאות שלי לנוער: יכול להיות שבקהל הזה יושב המנכ"ל הבא במשק, ויום אחד יגיע אליכם אדם עם מוגבלות ויניח קו"ח על השולחן. לפי מה תשפטו אותו? אם הצלחתי בשיחה הזו, יעניין אתכם רק מה שכתוב בקו"ח. לילדים אני אומרת שאף שכולנו שונים, לכולם מגיעה הזדמנות שווה. אמנם זה לא תמיד קורה בפועל, אך לכן אנחנו כאן.

אף שעשיתי המון דברים מהצד, והשיקום שלי היה מעולה, היה חסר לי ספורט בחיים – הכדורסל שישב לי בבית החזה התפנצ'ר ולא חשבתי שאהיה עוד ספורטאית. אחרי שלוש שנים שבהן נמנעתי לחלוטין מהכדורסל, נבחרת ישראל נשים בכדורסל בכיסאות גלגלים הזמינה אותי לאימון, כחלק מהיוזמה של אתנה להקים נבחרת. מה ששכנע אותי לעשות את הצעד הוא משפט מתחום הכדורסל: תמיד תפספס 100% מהזריקות שלא תיקח. אי אפשר לקלוע כדור אם לא תנסה לזרוק לסל. במילים אחרות – אם לא תנסה, בטוח לא תצליח. שוב קלישאות, אבל כשהופכים אותן לחיים זו כבר לא קלישאה. הפחד הרבה פעמים מונע מאתנו לנסות, הפחד מכישלון. כולנו חווים כשלונות, ודווקא כשאנו נכשלים קורים דברים טובים. אני מתחברת לאמירה של מייקל ג'ורדן: החטאתי מעל 9000 זריקות לסל בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. ב-26 הזדמנויות סמכו עלי לקחת את הזריקה המכרעת במשחק… ופספסתי. נכשלתי שוב ושוב במהלך חיי, וזו בדיוק הסיבה להצלחה שלי."

רק מי שלא מפחד להיכשל – יש לו סיכוי כלשהו להצליח. לכן בפעם הבאה שתרצו לעשות שינוי בארגון שלכם ולפתוח את הדלת שלכם למשהו חדש, תשאירו את הפחד בצד – הפחד מהלא מוכר ומהכישלון, כי תמיד יש סיכוי להצליח. בהקשר הזה החלטתי לנסות, וב-24.4.2009 נהגתי מחיפה לראשון לציון, ביום ההולדת שלי, לאימון ראשון. ירדתי מהכיסא ועברתי לכיסא ספורט, והיה שם כדור, פרקט וסל – והתאהבתי מחדש באהבה הראשונה שלי, הכדורסל. בדרך, גיליתי שכשמגבלה הופכת למסוגלות – הרבה יותר קל לקבל אותה. אם תצליחו לפתוח את הדלת לאדם עם מגבלה, המסר הוא שאתה מסוגל – אנחנו מאמינים בך. ה"אין" לא מעניין כי אין מה לעשות אתו – רק ה"יש" משמעותי. היום אני בנבחרת ישראל של כדורסל נשים, היינו במקום השביעי באירופה. בארץ אני בליגת העל של הגברים בבית הלוחם, ולפני פחות מחודש זכינו באליפות המדינה בכדורסל לכיסאות גלגלים.

לידיעתכם, כדורסל בכיסאות גלגלים משחקים על אותן מידות מגרש – לא צמצמו את המידות לטובת כיסא הגלגלים. נדרשת עבודה רק בפלג גוף עליון, והיו צריכים לערוך אדפטציה להפרת צעדים – חייבים לכדרר וכולי.

למה אני קוראת להרצאה הזו "לעבור את הקו"?

05

בתמונה שלעיל אפשר לראות שלב קריטי מאוד בחייו של תינוק – הצעד הראשון. מיד אחריו, הוא נופל; כך זה אצל רובם. אחרי התאוששות של כמה שניות, הוא קם שוב – נופל וקם, כי יש לו מטרה: הליכה עצמאית. לכן יש לו נחישות, כוח התמדה, רצון, יכולת לקום וליפול אין-ספור פעמים. כולנו היינו פעם התינוק הקטן הזה, אמנם אספנו מסעות כבדים בדרך אך יש לנו היכולת הזו.

אז למה "לעבור את הקו"? בהרצאות לבני נוער אני לוקחת ארבעה חבר'ה, מעמידה אותם מאוחרי קו, והם צריכים לחשוב על מטרה שלשמה הם צריכים לעבור את הקו. אז הם צועקים בקולי קולות ומנסים לשכנע אחרים בצעקות. אבל אם למישהו נופל אסימון, הוא פשוט עושה צעד ועובר את הקו. וכך כולם עושים אחריו. לכולנו יש קו אחד לפחות בחיים שאנחנו רוצים לעבור. אנחנו אומרים לעצמנו: "שבוע הבא אני…" "מיום ראשון אני…" "ממחר אצא לדרך…". הקו הזה שם, נוכח, אך הדרך היחידה להגיע למטרה היא פשוט לעשות את הצעד.

אנחנו אלה שעומדים בפני הרצון של עצמנו. צריך רצון, עשייה והתמדה. אחרי צעד אחד אי אפשר להגשים שום דבר; צריך להיות ב-100% רצון ועשייה לאורך דרך כדי להגשים את המטרה. בין אם זה בתחום הספורט, הכלכלה, המדע – אנשים פורצים דרך ומגיעים להישגים. אני זכיתי ביום ראשון במדליית זהב שיש לה תוקף בדיוק ל-24 שעות מבחינתי, ואז אני צריכה לחשוב על המטרה הבאה שלי. מי שיודע ליהנות מהדרך, לא תמיד חשוב לו מהי נקודת הקצה.

לסיום, אני אמנם משחקת כדורסל בשביל הכיף אך מייצגת את מדינת ישראל בענף החתירה. לא ממש רציתי לחתור בירקון… כשהגעתי לאימון הראשון, קשרו אותי בהמון מקומות, היו לי מצופים בצדדים, ואז גיליתי שאת המשוטים מזיזים קדימה והסירה זזה בכלל אחורה… מצד שני הבנתי שאולי יש לי סיכוי להגיע לאולימפיאדת לונדון 2012. ניסיתי, השתלטתי על הטכניקה ויצאתי לתחרויות בין-לאומיות, והגעתי לאליפות העולם ב-2011. נסעתי לסלובניה לאליפות, שם היו שלושה שלבים – מוקדמות, חצי גמר וגמר. בגמר אליפות העולם, הייתי בין שש הסירות הטובות בעולם – והבנתי שכבר יש לי כרטיס ללונדון 2012. אני בגמר, על קו הזינוק, חותרת חדשה יחסית ולא מנוסה. במשך 200 המטרים הראשונים היינו רק אני והאגם; היות שחותרים אחורה, זה היה הסימן לכך שכולם כבר עברו אותי… התחלתי להעלות קצב, ובקו 500 המטרים ראיתי סירה אחת, בקו ה-750 מטר עוד סירה, ולאחר שנתתי ספרינט של סיום הכריזו על התוצאות. מקום ראשון – אוקראינה, מקום שני – צרפת, מקום שלישי – ישראל!

נסעתי ללונדון, כולם באו לראות אותי חותרת גמר באולימפיאדה, והפסדתי מדליות בשנייה! (רגע, עכשיו אתם לא מוחאים כפיים?!) ההפסד הוא חלק מחייו של ספורטאי, אבל הדרך הרבה יותר חשובה מהתוצאה. נקודת הקצה היא לפעמים עם מדליה ולפעמים לא. היום אני מתאמנת לקראת אולימפיאדת ריו 2016; אחרי צוק איתן השתתפתי באליפות העולם וזכיתי במדליית הכסף, ואני סגנית אלופת העולם. ביום ראשון האחרון שיפרתי את השיא האישי שלי ב-8 שניות, וניצחתי את המתחרה העיקרית שלי.

בעבר קראו למשחקים הפראלימפיים משחקי הנכים, אך כיום הם נקראים כך כי הם מקבילים למשחקים הרגילים parallel (Paralympics). ברקע מתנגן שיר שכתבתי: "זה הזמן לצעוד קדימה ולא לוותר, הנה יריית הפתיחה. זה הרגע לתת את הכול ויותר, לתת את הכול ויותר. הרגע שלי לנצח". לישראל היו שמונה מדליות במשחקים בלונדון. אני מאחלת לכולם שימשיכו ויזכו במדליות, רק שיעשו לי מקום ב-2016.

אני רוצה לסכם במשפט הזה: אם מסתכלים על מכשול כמכשול יש סיכוי טוב שהוא יפיל אותנו בדרך, אם מסתכלים עליו כאתגר עושים את המקסימום לעבור אותו. הרבה פעמים בחיים דברים משתבשים, לא קורים בדיוק כמו שרצינו. אולם מי שאחראי הוא אנחנו, כי גישה שלילית לא תעזור לנו. אם נראה זאת כאתגר נוכל להתמודד אתו, ולפעמים לצאת בתוצאה טובה יותר.

ב-2012 השתתפתי בתחרות חתירה באיטליה, שם זכיתי במדליית זהב. בטקס חלוקת המדליות, היה אמור להתנגן ברקע ההמנון של מדינת ישראל. אולם ברגע האמת התנגן שיר אחר… ניסיתי לסמן להם שזה לא ההמנון. יכולתי לצאת משם בתחושה של "אנטישמיים כולם", להיכנס למקום של הקורבן; אך למזלי אני לא במקום הזה, ורק ביקשתי מיקרופון כדי שאוכל לשיר את ההמנון בעצמי. זה הפך להיות האירוע המרגש של התחרות, ואחר כך אנשים עמדו בתור כדי ללחוץ את היד לספורטאית ששרה את ההמנון בעצמה… השנה כשחזרתי לאותה תחרות, המארגנים רצו אליי אחרי שזכיתי ואמרו שיש להם ההמנון של ישראל…

לסיכום, דיברתי היום על הרבה דברים: על ניצחונות קטנים, על כך שקושי הוא הזדמנות לצמיחה, על כך שיש 100% כישלון אם לא מנסים, ושצריך להיות ב-100% עשייה ולהפוך כישלון לאתגר.

אם נביט בתמונה של הילד הנכה על מסלול הריצה – כשאנחנו מסתכלים רק על הפנים של הילד, ניכר שאין שום שוני בינו לבין ילד רגיל. הילד הזה אומר לנו: המגבלה האמתית היחידה בחיים היא זו שהאדם מציב לעצמו, ולכן אנחנו חייבים חברה סובלנית יותר. לגבי, אם אין מדרגות ולא חוסמים לי את חניית הנכים, אין לי מגבלה. חשוב שנעשה כל שביכולתנו כדי להגשים את החלומות שלנו.